הצד המפורסם ביותר של מצוות התורה הקדושה הוא הצד הדתי צדקני שבה. המושג 'יראת שמיים' מתקבל כביטוי לפרישות מן העולם הזה. 'צדיק' הוא המסתגף. בעצם, גישה זו כולה, רחוקה היא הרבה, מלשקף את התורה באמת. הנצרות הקתולית להבדיל, אמנם מיוסדת על הפרישות החיצונית, אך לא כן הדת היהודית, הדוגלת דווקא באיזון ומיצוע ואינה סובלת את הסגפנות לשמה. תרי"ג מצוות התורה, אין מטרתן לנתק את האדם מן העולם כלל אלא הן חותרות למשהו אחר. כוונת המצוות כולן היא להעלות את רמת האדם ולהופכו לאצילי וטהור. התורה מזככת ומעדנת את הנפש.
עובדה זאת ברורה ומוכחת לכל מעיין בתרבות הארצית והעולמית, לעומת המציאות בעולמה של תורה. דרך האומנות, הספרות, העיצוב, הפיסול, השירה וכן העיתונים הנאורים והנחשבים ביותר, אנחנו נחשפים לחלון עולמם, מה מעניין אותם, במה הם עסוקים ועל מה הם חושבים. מתברר שחייהם מעורבים מאוד, בין ערכים עליונים, כמו דמוקרטיה, הגנת הטבע, זכויות מיעוטים, צדק, שוויון, לבין גסות, יצרים שפלים וניבול פה.
נפש האדם מחולק לשניים, לשכל ולרגש, כנגד מוח ולב. ישנם אנשים חזקים בשניהם, חלשים בשניהם וחזקים באחד וחלשים בשני. יותר ממה שהתורה מכוונת לשכל האדם, הרי היא עובדת על ליבו וריגשו. אדם בעל שכל ורגש נמוכים הוא האיש העממי הטיפוסי. בעל שכל קטן ורגש עז, זהו הפנאט המצוי. בעל שכל גבוה ורגש גס הוא המאפיין את אליטת העולם. אלו אנשי הראש הגדול, בלי רמה אנושית מקבילה. מכאן לתערובת הנ"ל של כישרון וולגאריות. בדיוק כאן מופיעה התורה על מצוותיה, על מנת להפוך אף את הרגש לאציל ועדין:
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: באש מלמד> שנמשלו דברי תורה באש כו' מה אש בני אדם העמלין בה ניכרין בין הבריות כך תלמידי חכמים ניכרין בדיבורן ובהילוכן ובעטיפתן בשוק. ויעל עשנו כעשן הכבשן מה כבשן זה בודק את החביות מהן יוצאות ליין ומהן יוצאות לשמן ומהן יוצאות חרוזות כך דברי תורה בודקין את בני אדם וכן הוא אומר אמרת ה' צרופה הא לא ניתנו מצוות אלא לצרוף בהן את הבריות. ע"כ.
ספר אמונה ובטחון לחזון איש - פרק א: מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש וכו': בעל חזון איש רואה באמונה תולדת העדינות. בעצם מסתבר שכל התורה כולה, עבודת ה', קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות, תלויות ב'נטיה דקה' זו. המצוות כולן, מתחילות ומסתיימות בסימן העדינות ורמה אישית הולמת ועל כן מי שאציל בנפשו, יתקשר אל התורה ומי שהוא עז פנים, יידחה ויירתע הימנה. מידת ה'קדושה' שהתורה עוסקת בה כל כך הרבה, אין פירושה סגפנות אלא אצילות, טוהר ועדינות.
יש לציין, כי מידת עדינות זו, מתפצלת לשניים. אחת היא ביחס לתאוות העולם הזה, אשר האציל יודע כמה להשתמש בהן ולא להישטף ולהישקע בהן. השנייה היא ביחסים שבין אדם לחבירו. יש אדם קדוש וטהור מבחינת הבלי העולם הזה, אך מושחת לגמרי מצד היותו רודן, רודף ושתלטן. איש זה הוא 'נבל ברשות התורה' וכמו 'תלמיד חכם שאין בו דעת'. נדמה, כי יותר קל להתקדש מלכלוכי היצר והוא מדרגה בסיסית, ביחס לאצילות החברתית, המהווה מדרגה גבוהה במעלות האדם. לא פעם, דווקא הפרישות העולמית, גורמת להגברת הגסות החברתית. אחיזה ביתרון אחד, באה על חשבון מעלה אחרת. אין מנוס מלהחזיק את החבל בשתי הקצוות, ומוכרחים לאחוז בזה וגם מזה לא להניח את ידו, 'כי ירא א-לוהים יצא את כולם'.
